למה כולם רוצים את אותו הדבר?
לפני כמה ימים חזרתי עם המשפחה מחופשה בפאפוס. כל יום עצרנו לשבת על איזה פיסת דשא מול הים שהייתה ממש כמה עשרות מטרים מהדירה שלנו. מול אותה נקודה היה מזח שבור שהיה אפשר לשבת עליו ולראות את השקיעות בכיף. יום אחד כשירדנו עם הבנות לכיוון המזח ממש רגע לפני שהרגל שלי דרכה עליו, עקפו אותנו בריצה 2 גברים צעירים ומתוקתקים. בהתחלה לא כל־כך הבנתי מה הלחץ אבל ברגע שראיתי שהם מתמקמים בקצה המזח, הראשון שולף את הנייד והשני נעמד ועושה פוזות למצלמה כאילו הוא מינימום דוגמן של ורסצ'ה, כבר היה לי ברור.
לפני כמה ימים חזרתי עם המשפחה מחופשה בפאפוס. כל יום עצרנו לשבת על איזה פיסת דשא מול הים שהייתה ממש כמה עשרות מטרים מהדירה שלנו. מול אותה נקודה היה מזח שבור שהיה אפשר לשבת עליו ולראות את השקיעות בכיף. יום אחד כשירדנו עם הבנות לכיוון המזח ממש רגע לפני שהרגל שלי דרכה עליו, עקפו אותנו בריצה 2 גברים צעירים ומתוקתקים. בהתחלה לא כל־כך הבנתי מה הלחץ אבל ברגע שראיתי שהם מתמקמים בקצה המזח, הראשון שולף את הנייד והשני נעמד ועושה פוזות למצלמה כאילו הוא מינימום דוגמן של ורסצ'ה, כבר היה לי ברור.
לפני כמה ימים חזרתי עם המשפחה מחופשה בפאפוס. כל יום עצרנו לשבת על איזה פיסת דשא מול הים שהייתה ממש כמה עשרות מטרים מהדירה שלנו. מול אותה נקודה היה מזח שבור שהיה אפשר לשבת עליו ולראות את השקיעות בכיף. יום אחד כשירדנו עם הבנות לכיוון המזח ממש רגע לפני שהרגל שלי דרכה עליו, עקפו אותנו בריצה 2 גברים צעירים ומתוקתקים. בהתחלה לא כל־כך הבנתי מה הלחץ אבל ברגע שראיתי שהם מתמקמים בקצה המזח, הראשון שולף את הנייד והשני נעמד ועושה פוזות למצלמה כאילו הוא מינימום דוגמן של ורסצ'ה, כבר היה לי ברור.
לפני כמה ימים חזרתי עם המשפחה מחופשה בפאפוס. כל יום עצרנו לשבת על איזה פיסת דשא מול הים שהייתה ממש כמה עשרות מטרים מהדירה שלנו. מול אותה נקודה היה מזח שבור שהיה אפשר לשבת עליו ולראות את השקיעות בכיף. יום אחד כשירדנו עם הבנות לכיוון המזח ממש רגע לפני שהרגל שלי דרכה עליו, עקפו אותנו בריצה 2 גברים צעירים ומתוקתקים. בהתחלה לא כל־כך הבנתי מה הלחץ אבל ברגע שראיתי שהם מתמקמים בקצה המזח, הראשון שולף את הנייד והשני נעמד ועושה פוזות למצלמה כאילו הוא מינימום דוגמן של ורסצ'ה, כבר היה לי ברור.
ישבנו שם קרוב ל־20 דקות בזמן שצמד ״הדוגמנים״ החליפו תפקידים. מצד אחד לא מתכוונים לשחרר את המזח לשאר האנשים שהגיעו להנות מהשקיעה ומצד שני, לא ממש מסתכלים עליה כי היו עסוקים מידי בתמונה שתעלה כנראה לרשתות החברתיות ברגע שיחשיך.
ישבנו שם קרוב ל־20 דקות בזמן שצמד ״הדוגמנים״ החליפו תפקידים. מצד אחד לא מתכוונים לשחרר את המזח לשאר האנשים שהגיעו להנות מהשקיעה ומצד שני, לא ממש מסתכלים עליה כי היו עסוקים מידי בתמונה שתעלה כנראה לרשתות החברתיות ברגע שיחשיך.
ישבנו שם קרוב ל־20 דקות בזמן שצמד ״הדוגמנים״ החליפו תפקידים. מצד אחד לא מתכוונים לשחרר את המזח לשאר האנשים שהגיעו להנות מהשקיעה ומצד שני, לא ממש מסתכלים עליה כי היו עסוקים מידי בתמונה שתעלה כנראה לרשתות החברתיות ברגע שיחשיך.
ישבנו שם קרוב ל־20 דקות בזמן שצמד ״הדוגמנים״ החליפו תפקידים. מצד אחד לא מתכוונים לשחרר את המזח לשאר האנשים שהגיעו להנות מהשקיעה ומצד שני, לא ממש מסתכלים עליה כי היו עסוקים מידי בתמונה שתעלה כנראה לרשתות החברתיות ברגע שיחשיך.
תסלחו לי על הנרגנות אבל כבר שנים אני אומר שהרשתות החברתיות הן הדבר הכי טוב והכי גרוע שקרה לאנושות. אני רואה איך אנחנו כחברה חיים את חיינו דרך מסכים. החיים חולפים לידנו בזמן שאנחנו גוללים ומסיקים מסקנות מתוך האינפורמציה הממומנת וטירגוט מבריק של הרשתות החברתיות שדוחפות לנו את התוכן המדויק בשביל להשאיר אותנו דבוקים למסך - מנסים לייצר מצג שווא של ״החיים המושלמים שלנו״.
כשנמאס לנו להמתין לפינוי, חתכנו והלכנו להסתובב בטיילת. באחד הברים בסביבה ראיתי את השלט WE LOVE FLAIRS שזה עוד טייק־אוף שחוק על הלוגו של I LOVE NY (שעוצב ע״י מילטון גלייזר בשנת (1976.
תסלחו לי על הנרגנות אבל כבר שנים אני אומר שהרשתות החברתיות הן הדבר הכי טוב והכי גרוע שקרה לאנושות. אני רואה איך אנחנו כחברה חיים את חיינו דרך מסכים. החיים חולפים לידנו בזמן שאנחנו גוללים ומסיקים מסקנות מתוך האינפורמציה הממומנת וטירגוט מבריק של הרשתות החברתיות שדוחפות לנו את התוכן המדויק בשביל להשאיר אותנו דבוקים למסך - מנסים לייצר מצג שווא של ״החיים המושלמים שלנו״.
כשנמאס לנו להמתין לפינוי, חתכנו והלכנו להסתובב בטיילת. באחד הברים בסביבה ראיתי את השלט WE LOVE FLAIRS שזה עוד טייק־אוף שחוק על הלוגו של I LOVE NY (שעוצב ע״י מילטון גלייזר בשנת (1976.
תסלחו לי על הנרגנות אבל כבר שנים אני אומר שהרשתות החברתיות הן הדבר הכי טוב והכי גרוע שקרה לאנושות. אני רואה איך אנחנו כחברה חיים את חיינו דרך מסכים. החיים חולפים לידנו בזמן שאנחנו גוללים ומסיקים מסקנות מתוך האינפורמציה הממומנת וטירגוט מבריק של הרשתות החברתיות שדוחפות לנו את התוכן המדויק בשביל להשאיר אותנו דבוקים למסך - מנסים לייצר מצג שווא של ״החיים המושלמים שלנו״.
כשנמאס לנו להמתין לפינוי, חתכנו והלכנו להסתובב בטיילת. באחד הברים בסביבה ראיתי את השלט WE LOVE FLAIRS שזה עוד טייק־אוף שחוק על הלוגו של I LOVE NY (שעוצב ע״י מילטון גלייזר בשנת (1976.
תסלחו לי על הנרגנות אבל כבר שנים אני אומר שהרשתות החברתיות הן הדבר הכי טוב והכי גרוע שקרה לאנושות. אני רואה איך אנחנו כחברה חיים את חיינו דרך מסכים. החיים חולפים לידנו בזמן שאנחנו גוללים ומסיקים מסקנות מתוך האינפורמציה הממומנת וטירגוט מבריק של הרשתות החברתיות שדוחפות לנו את התוכן המדויק בשביל להשאיר אותנו דבוקים למסך - מנסים לייצר מצג שווא של ״החיים המושלמים שלנו״.
כשנמאס לנו להמתין לפינוי, חתכנו והלכנו להסתובב בטיילת. באחד הברים בסביבה ראיתי את השלט WE LOVE FLAIRS שזה עוד טייק־אוף שחוק על הלוגו של I LOVE NY (שעוצב ע״י מילטון גלייזר בשנת (1976.
ואז זה היכה בי. כמו ברשתות החברתיות, גם בעולם הפרסום כולם רוצים להיות ״כמו״ במקום למצוא את הזהות והייחוד האישי שלהם. כמות החיקויים שנעשו על הלוגו הזה היא אינסופית, מערים שונות בעולם, דרך פאבים ועד לדוכני פאסט פוד זולים. כולם רוצים ביס מהתפוח אבל אף אחד לא יכול להיות הוא. כולם פשוט חיקוי עלוב ומוזר.
מאחורי הלוגו המפורסם היה תהליך קריאייטיבי ואסטרטגי שנבנה במטרה לקדם את התיירות במדינת ניו־יורק.
מה שעובד לניו־יורק לא יעבוד למקומות אחרים. צר לי, אבל מעלה אדומים, עזה, תל־אביב ואזרבייג׳ן לעולם לא יהיו ניו־יורק. לכל עיר יש את הייחוד שלה, את המרקם האנושי שמרכיב אותה ואת הזהות האישית שלה.
ואז זה היכה בי. כמו ברשתות החברתיות, גם בעולם הפרסום כולם רוצים להיות ״כמו״ במקום למצוא את הזהות והייחוד האישי שלהם. כמות החיקויים שנעשו על הלוגו הזה היא אינסופית, מערים שונות בעולם, דרך פאבים ועד לדוכני פאסט פוד זולים. כולם רוצים ביס מהתפוח אבל אף אחד לא יכול להיות הוא. כולם פשוט חיקוי עלוב ומוזר.
מאחורי הלוגו המפורסם היה תהליך קריאייטיבי ואסטרטגי שנבנה במטרה לקדם את התיירות במדינת ניו־יורק.
מה שעובד לניו־יורק לא יעבוד למקומות אחרים. צר לי, אבל מעלה אדומים, עזה, תל־אביב ואזרבייג׳ן לעולם לא יהיו ניו־יורק. לכל עיר יש את הייחוד שלה, את המרקם האנושי שמרכיב אותה ואת הזהות האישית שלה.
ואז זה היכה בי. כמו ברשתות החברתיות, גם בעולם הפרסום כולם רוצים להיות ״כמו״ במקום למצוא את הזהות והייחוד האישי שלהם. כמות החיקויים שנעשו על הלוגו הזה היא אינסופית, מערים שונות בעולם, דרך פאבים ועד לדוכני פאסט פוד זולים. כולם רוצים ביס מהתפוח אבל אף אחד לא יכול להיות הוא. כולם פשוט חיקוי עלוב ומוזר.
מאחורי הלוגו המפורסם היה תהליך קריאייטיבי ואסטרטגי שנבנה במטרה לקדם את התיירות במדינת ניו־יורק.
מה שעובד לניו־יורק לא יעבוד למקומות אחרים. צר לי, אבל מעלה אדומים, עזה, תל־אביב ואזרבייג׳ן לעולם לא יהיו ניו־יורק. לכל עיר יש את הייחוד שלה, את המרקם האנושי שמרכיב אותה ואת הזהות האישית שלה.
ואז זה היכה בי. כמו ברשתות החברתיות, גם בעולם הפרסום כולם רוצים להיות ״כמו״ במקום למצוא את הזהות והייחוד האישי שלהם. כמות החיקויים שנעשו על הלוגו הזה היא אינסופית, מערים שונות בעולם, דרך פאבים ועד לדוכני פאסט פוד זולים. כולם רוצים ביס מהתפוח אבל אף אחד לא יכול להיות הוא. כולם פשוט חיקוי עלוב ומוזר.
מאחורי הלוגו המפורסם היה תהליך קריאייטיבי ואסטרטגי שנבנה במטרה לקדם את התיירות במדינת ניו־יורק.
מה שעובד לניו־יורק לא יעבוד למקומות אחרים. צר לי, אבל מעלה אדומים, עזה, תל־אביב ואזרבייג׳ן לעולם לא יהיו ניו־יורק. לכל עיר יש את הייחוד שלה, את המרקם האנושי שמרכיב אותה ואת הזהות האישית שלה.
התוצר הישיר של ההתנהלות הזאת באופן פרדוקסלי הוא חוסר יחודיות. כשיש טרנד מטופש בטיקטוק לדוגמה, בפעם הראשונה אתה צוחק, בפעם השניה אתה חושב שהמפרסם דביל ובפעם השלישית אתה כבר חושב שהוא אומלל. אנחנו מאבדים אמון בהכל, כולם מוכרים את אותו דבר באותה שיטה. הם חושבים ״שמה שעובד למישהו מסוים כנראה יעבוד גם להם״ מה שמייצר מן הסתם דילול מסרים והדבר הכי גרוע בעיני הוא אובדן היצירתיות, כשאנחנו מחפשים להעתיק אנחנו מאבדים כל סיכוי להיות אותנטים ואת היכולת לחשוב מחוץ לקופסא ולהביא משהו חדש.
אז נכון. יכול להיות שתצא לכם אחלה תמונה, אבל מה זה שווה אם בסוף כולם מפרסמים את אותו הדבר?
התוצר הישיר של ההתנהלות הזאת באופן פרדוקסלי הוא חוסר יחודיות. כשיש טרנד מטופש בטיקטוק לדוגמה, בפעם הראשונה אתה צוחק, בפעם השניה אתה חושב שהמפרסם דביל ובפעם השלישית אתה כבר חושב שהוא אומלל. אנחנו מאבדים אמון בהכל, כולם מוכרים את אותו דבר באותה שיטה. הם חושבים ״שמה שעובד למישהו מסוים כנראה יעבוד גם להם״ מה שמייצר מן הסתם דילול מסרים והדבר הכי גרוע בעיני הוא אובדן היצירתיות, כשאנחנו מחפשים להעתיק אנחנו מאבדים כל סיכוי להיות אותנטים ואת היכולת לחשוב מחוץ לקופסא ולהביא משהו חדש.
אז נכון. יכול להיות שתצא לכם אחלה תמונה, אבל מה זה שווה אם בסוף כולם מפרסמים את אותו הדבר?
התוצר הישיר של ההתנהלות הזאת באופן פרדוקסלי הוא חוסר יחודיות. כשיש טרנד מטופש בטיקטוק לדוגמה, בפעם הראשונה אתה צוחק, בפעם השניה אתה חושב שהמפרסם דביל ובפעם השלישית אתה כבר חושב שהוא אומלל. אנחנו מאבדים אמון בהכל, כולם מוכרים את אותו דבר באותה שיטה. הם חושבים ״שמה שעובד למישהו מסוים כנראה יעבוד גם להם״ מה שמייצר מן הסתם דילול מסרים והדבר הכי גרוע בעיני הוא אובדן היצירתיות, כשאנחנו מחפשים להעתיק אנחנו מאבדים כל סיכוי להיות אותנטים ואת היכולת לחשוב מחוץ לקופסא ולהביא משהו חדש.
אז נכון. יכול להיות שתצא לכם אחלה תמונה, אבל מה זה שווה אם בסוף כולם מפרסמים את אותו הדבר?
התוצר הישיר של ההתנהלות הזאת באופן פרדוקסלי הוא חוסר יחודיות. כשיש טרנד מטופש בטיקטוק לדוגמה, בפעם הראשונה אתה צוחק, בפעם השניה אתה חושב שהמפרסם דביל ובפעם השלישית אתה כבר חושב שהוא אומלל. אנחנו מאבדים אמון בהכל, כולם מוכרים את אותו דבר באותה שיטה. הם חושבים ״שמה שעובד למישהו מסוים כנראה יעבוד גם להם״ מה שמייצר מן הסתם דילול מסרים והדבר הכי גרוע בעיני הוא אובדן היצירתיות, כשאנחנו מחפשים להעתיק אנחנו מאבדים כל סיכוי להיות אותנטים ואת היכולת לחשוב מחוץ לקופסא ולהביא משהו חדש.
אז נכון. יכול להיות שתצא לכם אחלה תמונה, אבל מה זה שווה אם בסוף כולם מפרסמים את אותו הדבר?
s02i01=״הדוגמנים״ מהרציף השבור בפאפוס