הגלריה שמתחת לפני הים
כשהייתי קטן, אני זוכר שהיו לוקחים אותנו באופן קבוע ל״פארק המים אטרקציה״ שאין ילד מהאיזור ים המלח או ירושלים והסביבה שלא הכיר. אני זוכר הדרך. את היציאה מהשער הצהוב, את מסדרון שיחי הבוגונוויליה של כביש הגישה לקיבוץ, את מטעי התמרים שמלווים את כביש 90 ואת המבנים הנטושים בכניסה שהיו סימן לכך שממש עוד שניה מגיעים ליעד הנחשף.
כשהייתי קטן, אני זוכר שהיו לוקחים אותנו באופן קבוע ל״פארק המים אטרקציה״ שאין ילד מהאיזור ים המלח או ירושלים והסביבה שלא הכיר. אני זוכר הדרך. את היציאה מהשער הצהוב, את מסדרון שיחי הבוגונוויליה של כביש הגישה לקיבוץ, את מטעי התמרים שמלווים את כביש 90 ואת המבנים הנטושים בכניסה שהיו סימן לכך שממש עוד שניה מגיעים ליעד הנחשף.
כשהייתי קטן, אני זוכר שהיו לוקחים אותנו באופן קבוע ל״פארק המים אטרקציה״ שאין ילד מהאיזור ים המלח או ירושלים והסביבה שלא הכיר. אני זוכר הדרך. את היציאה מהשער הצהוב, את מסדרון שיחי הבוגונוויליה של כביש הגישה לקיבוץ, את מטעי התמרים שמלווים את כביש 90 ואת המבנים הנטושים בכניסה שהיו סימן לכך שממש עוד שניה מגיעים ליעד הנחשף.
כשהייתי קטן, אני זוכר שהיו לוקחים אותנו באופן קבוע ל״פארק המים אטרקציה״ שאין ילד מהאיזור ים המלח או ירושלים והסביבה שלא הכיר. אני זוכר הדרך. את היציאה מהשער הצהוב, את מסדרון שיחי הבוגונוויליה של כביש הגישה לקיבוץ, את מטעי התמרים שמלווים את כביש 90 ואת המבנים הנטושים בכניסה שהיו סימן לכך שממש עוד שניה מגיעים ליעד הנחשף.
המתח שנוצר בין המבנים הנטושים האלה שנדמה שתמיד היו שם, עומדים בשקט - כמעט שקופים, לפארק המים תמיד סיקרן אותי. לא הצלחתי להבין איך לצד מקום כל־כך חי מתקיים מקום כל־כך "מת". איך מצד אחד יש פארק מים שוקק חיים, מלא במשפחות ובילדים שרצים, מפעילים שגורמים לקהל שלם לרקוד ולשיר אגאאדודו במים, בריכות הגלים המופעלות כל שעה עגולה, ואנשים רצים ריצה קצרה על רצפה לוהטת לקו החוף, למרוח בוץ ולצוף במי הים. ומצד שני שורות שורות של מבנים צהובים, מתקלפים וסדוקים, עומדים נטושים, מסודרים בפאטרן כמעט קבוע. שיחים יבשים וצהובים חוסמים את הכניסות אליהם מסתירים סיפורים והתרחשויות שכמעט אף אחד כבר לעולם לא ישמע או יכיר.
המבנים הנטושים האלה היו בעבר בסיס ירדני צבאי שלאחר שננטש, אויש ע״י היאחזות נח״ל שאוזרחה והפכה לקיבוץ קלי״ה. בגלל תנאי מזג האוויר הקשוחים באזור (בשנת 1974) הקיבוץ הועבר למשכנו הנוכחי מתחת להרים, וזה המקום שבו גדלתי.
השנים עברו והאינתיפאדה השניה הביאה לסגירתו של פארק המים שננטש גם הוא בשנת 2002. אטרקציה הפכה מבחינתנו (תושבי המקום) למקום לטיולים בשבתות והתרפקות על זכרונות עבר. סקייטרים מצאו בזויות שבבריכות הריקות פוטנציאל להחלקה, אמני גרפיטי החלו להשאיר את האומנות שלהם וחברות הפקה מצאו במתחם הנטוש לוקיישן מוצלח לצילומים.
המתח שנוצר בין המבנים הנטושים האלה שנדמה שתמיד היו שם, עומדים בשקט - כמעט שקופים, לפארק המים תמיד סיקרן אותי. לא הצלחתי להבין איך לצד מקום כל־כך חי מתקיים מקום כל־כך "מת". איך מצד אחד יש פארק מים שוקק חיים, מלא במשפחות ובילדים שרצים, מפעילים שגורמים לקהל שלם לרקוד ולשיר אגאאדודו במים, בריכות הגלים המופעלות כל שעה עגולה, ואנשים רצים ריצה קצרה על רצפה לוהטת לקו החוף, למרוח בוץ ולצוף במי הים. ומצד שני שורות שורות של מבנים צהובים, מתקלפים וסדוקים, עומדים נטושים, מסודרים בפאטרן כמעט קבוע. שיחים יבשים וצהובים חוסמים את הכניסות אליהם מסתירים סיפורים והתרחשויות שכמעט אף אחד כבר לעולם לא ישמע או יכיר.
המבנים הנטושים האלה היו בעבר בסיס ירדני צבאי שלאחר שננטש, אויש ע״י היאחזות נח״ל שאוזרחה והפכה לקיבוץ קלי״ה. בגלל תנאי מזג האוויר הקשוחים באזור (בשנת 1974) הקיבוץ הועבר למשכנו הנוכחי מתחת להרים, וזה המקום שבו גדלתי.
השנים עברו והאינתיפאדה השניה הביאה לסגירתו של פארק המים שננטש גם הוא בשנת 2002. אטרקציה הפכה מבחינתנו (תושבי המקום) למקום לטיולים בשבתות והתרפקות על זכרונות עבר. סקייטרים מצאו בזויות שבבריכות הריקות פוטנציאל להחלקה, אמני גרפיטי החלו להשאיר את האומנות שלהם וחברות הפקה מצאו במתחם הנטוש לוקיישן מוצלח לצילומים.
המתח שנוצר בין המבנים הנטושים האלה שנדמה שתמיד היו שם, עומדים בשקט - כמעט שקופים, לפארק המים תמיד סיקרן אותי. לא הצלחתי להבין איך לצד מקום כל־כך חי מתקיים מקום כל־כך "מת". איך מצד אחד יש פארק מים שוקק חיים, מלא במשפחות ובילדים שרצים, מפעילים שגורמים לקהל שלם לרקוד ולשיר אגאאדודו במים, בריכות הגלים המופעלות כל שעה עגולה, ואנשים רצים ריצה קצרה על רצפה לוהטת לקו החוף, למרוח בוץ ולצוף במי הים. ומצד שני שורות שורות של מבנים צהובים, מתקלפים וסדוקים, עומדים נטושים, מסודרים בפאטרן כמעט קבוע. שיחים יבשים וצהובים חוסמים את הכניסות אליהם מסתירים סיפורים והתרחשויות שכמעט אף אחד כבר לעולם לא ישמע או יכיר.
המבנים הנטושים האלה היו בעבר בסיס ירדני צבאי שלאחר שננטש, אויש ע״י היאחזות נח״ל שאוזרחה והפכה לקיבוץ קלי״ה. בגלל תנאי מזג האוויר הקשוחים באזור (בשנת 1974) הקיבוץ הועבר למשכנו הנוכחי מתחת להרים, וזה המקום שבו גדלתי.
השנים עברו והאינתיפאדה השניה הביאה לסגירתו של פארק המים שננטש גם הוא בשנת 2002. אטרקציה הפכה מבחינתנו (תושבי המקום) למקום לטיולים בשבתות והתרפקות על זכרונות עבר. סקייטרים מצאו בזויות שבבריכות הריקות פוטנציאל להחלקה, אמני גרפיטי החלו להשאיר את האומנות שלהם וחברות הפקה מצאו במתחם הנטוש לוקיישן מוצלח לצילומים.
המתח שנוצר בין המבנים הנטושים האלה שנדמה שתמיד היו שם, עומדים בשקט - כמעט שקופים, לפארק המים תמיד סיקרן אותי. לא הצלחתי להבין איך לצד מקום כל־כך חי מתקיים מקום כל־כך "מת". איך מצד אחד יש פארק מים שוקק חיים, מלא במשפחות ובילדים שרצים, מפעילים שגורמים לקהל שלם לרקוד ולשיר אגאאדודו במים, בריכות הגלים המופעלות כל שעה עגולה, ואנשים רצים ריצה קצרה על רצפה לוהטת לקו החוף, למרוח בוץ ולצוף במי הים. ומצד שני שורות שורות של מבנים צהובים, מתקלפים וסדוקים, עומדים נטושים, מסודרים בפאטרן כמעט קבוע. שיחים יבשים וצהובים חוסמים את הכניסות אליהם מסתירים סיפורים והתרחשויות שכמעט אף אחד כבר לעולם לא ישמע או יכיר.
המבנים הנטושים האלה היו בעבר בסיס ירדני צבאי שלאחר שננטש, אויש ע״י היאחזות נח״ל שאוזרחה והפכה לקיבוץ קלי״ה. בגלל תנאי מזג האוויר הקשוחים באזור (בשנת 1974) הקיבוץ הועבר למשכנו הנוכחי מתחת להרים, וזה המקום שבו גדלתי.
השנים עברו והאינתיפאדה השניה הביאה לסגירתו של פארק המים שננטש גם הוא בשנת 2002. אטרקציה הפכה מבחינתנו (תושבי המקום) למקום לטיולים בשבתות והתרפקות על זכרונות עבר. סקייטרים מצאו בזויות שבבריכות הריקות פוטנציאל להחלקה, אמני גרפיטי החלו להשאיר את האומנות שלהם וחברות הפקה מצאו במתחם הנטוש לוקיישן מוצלח לצילומים.
בשנת 2018 איתי מאור מנהל חוף קלי״ה (באותה תקופה) ואחד מבני הקיבוץ שיתף אותי שהוא רוצה לעשות משהו עם המבנים הנטושים לטובת העלאת מודעות למצב ים־המלח, שבעקבות ירידת המפלס החל לסבול מבעיית בולענים רצינית. הוא שאל אם אני מוכן לצייר על אחד המבנים יחד עם עוד כמה אומנים מהאזור.
בכנות, עם כמה שהרעיון קסם לי, הרגשתי שאם אנחנו רוצים לעורר את הדיון ולמשוך מבקרים צריך לעשות את זה הרבה יותר בגדול. ביקשתי שיתן לי כמה ימים לחשוב ולחזור אליו.
אחרי שבוע בערך חזרתי עם מצגת קטנה שהציגה מקומות כמו וויליאמסבורג בניו־יורק, חומת ברלין וכו. חשבתי בשביל שהמקום יעלה את המודעות וימשוך אליו אנשים, צריך להביא אמנים מוכרים מהארץ והעולם ולשלב גם אנשים מהאיזור.
מצב ים־המלח הוא סיפור מורכב טראגי, ציני וכואב - מדינת ישראל דאגה כל שנה לקדמו לטובת 7 פלאי תבל ובמקביל מכרה אותו לבעלי הון שבמשך שנים חולבים אותו, מייבשים ומרוויחים מיליוני שקלים על חשבון הציבור. בעצם נוצר מצב הזוי שבו רבים מהישראלים לא מבינים שכשהם יורדים לנפוש במלונות ״ים־המלח״, הם בעצם נופשים באחת מבריכות הייבוש שלו. לא פעם קרה שאמרתי את זה לאנשים שהופתעו וחשבו שאני עובד עליהם.
החלטנו שהולכים על זה. מחזירים לחיים את המבנים הנטושים. קראנו לפרויקט גלריה מינוס 430 - בהתאם לגובה פני הים באותה שנה. איתי היה אחראי על החלק האדמיניסטרטיבי וגיוס חברת טמבור (שתורמים את הצבעים עד היום). ואני על החלק הקריאייטיבי-מותגי, וגיוס האומנים.
רצינו שאומנים יבחרו את התחום שבו יעסוקו ולאפשר לפרשנות האישית והשפה היחודית שלהם לספר את הסיפור של המקום מנקודת מבטם. בצורה זו כל קיר בגלריה יספק זויות הסתכלות שונה על מצב האיזור.
בבריף שכתבנו היו שלושה נושאים כלליים:
- ים־המלח ו/או הצלתו
- המצב הגיאוגרפי-ביולוגי-בוטני של המקום (טבע, חיות וכו)
- הקשר בין האוכלוסיות שגרות באיזור - תושבי יריחו לצד תושביי יישובי ים המלח, מוסלמים, נוצרים ויהודים שחיים זה לצד זה בשלום (מרקם מיוחד שהפך עם השנים לחלק בלתי נפרד מהנוף האיזורי)
בשנת 2018 איתי מאור מנהל חוף קלי״ה (באותה תקופה) ואחד מבני הקיבוץ שיתף אותי שהוא רוצה לעשות משהו עם המבנים הנטושים לטובת העלאת מודעות למצב ים־המלח, שבעקבות ירידת המפלס החל לסבול מבעיית בולענים רצינית. הוא שאל אם אני מוכן לצייר על אחד המבנים יחד עם עוד כמה אומנים מהאזור.
בכנות, עם כמה שהרעיון קסם לי, הרגשתי שאם אנחנו רוצים לעורר את הדיון ולמשוך מבקרים צריך לעשות את זה הרבה יותר בגדול. ביקשתי שיתן לי כמה ימים לחשוב ולחזור אליו.
אחרי שבוע בערך חזרתי עם מצגת קטנה שהציגה מקומות כמו וויליאמסבורג בניו־יורק, חומת ברלין וכו. חשבתי בשביל שהמקום יעלה את המודעות וימשוך אליו אנשים, צריך להביא אמנים מוכרים מהארץ והעולם ולשלב גם אנשים מהאיזור.
מצב ים־המלח הוא סיפור מורכב טראגי, ציני וכואב - מדינת ישראל דאגה כל שנה לקדמו לטובת 7 פלאי תבל ובמקביל מכרה אותו לבעלי הון שבמשך שנים חולבים אותו, מייבשים ומרוויחים מיליוני שקלים על חשבון הציבור. בעצם נוצר מצב הזוי שבו רבים מהישראלים לא מבינים שכשהם יורדים לנפוש במלונות ״ים־המלח״, הם בעצם נופשים באחת מבריכות הייבוש שלו. לא פעם קרה שאמרתי את זה לאנשים שהופתעו וחשבו שאני עובד עליהם.
החלטנו שהולכים על זה. מחזירים לחיים את המבנים הנטושים. קראנו לפרויקט גלריה מינוס 430 - בהתאם לגובה פני הים באותה שנה. איתי היה אחראי על החלק האדמיניסטרטיבי וגיוס חברת טמבור (שתורמים את הצבעים עד היום). ואני על החלק הקריאייטיבי-מותגי, וגיוס האומנים.
רצינו שאומנים יבחרו את התחום שבו יעסוקו ולאפשר לפרשנות האישית והשפה היחודית שלהם לספר את הסיפור של המקום מנקודת מבטם. בצורה זו כל קיר בגלריה יספק זויות הסתכלות שונה על מצב האיזור.
בבריף שכתבנו היו שלושה נושאים כלליים:
- ים־המלח ו/או הצלתו
- המצב הגיאוגרפי-ביולוגי-בוטני של המקום (טבע, חיות וכו)
- הקשר בין האוכלוסיות שגרות באיזור - תושבי יריחו לצד תושביי יישובי ים המלח, מוסלמים, נוצרים ויהודים שחיים זה לצד זה בשלום (מרקם מיוחד שהפך עם השנים לחלק בלתי נפרד מהנוף האיזורי)
בשנת 2018 איתי מאור מנהל חוף קלי״ה (באותה תקופה) ואחד מבני הקיבוץ שיתף אותי שהוא רוצה לעשות משהו עם המבנים הנטושים לטובת העלאת מודעות למצב ים־המלח, שבעקבות ירידת המפלס החל לסבול מבעיית בולענים רצינית. הוא שאל אם אני מוכן לצייר על אחד המבנים יחד עם עוד כמה אומנים מהאזור.
בכנות, עם כמה שהרעיון קסם לי, הרגשתי שאם אנחנו רוצים לעורר את הדיון ולמשוך מבקרים צריך לעשות את זה הרבה יותר בגדול. ביקשתי שיתן לי כמה ימים לחשוב ולחזור אליו.
אחרי שבוע בערך חזרתי עם מצגת קטנה שהציגה מקומות כמו וויליאמסבורג בניו־יורק, חומת ברלין וכו. חשבתי בשביל שהמקום יעלה את המודעות וימשוך אליו אנשים, צריך להביא אמנים מוכרים מהארץ והעולם ולשלב גם אנשים מהאיזור.
מצב ים־המלח הוא סיפור מורכב טראגי, ציני וכואב - מדינת ישראל דאגה כל שנה לקדמו לטובת 7 פלאי תבל ובמקביל מכרה אותו לבעלי הון שבמשך שנים חולבים אותו, מייבשים ומרוויחים מיליוני שקלים על חשבון הציבור. בעצם נוצר מצב הזוי שבו רבים מהישראלים לא מבינים שכשהם יורדים לנפוש במלונות ״ים־המלח״, הם בעצם נופשים באחת מבריכות הייבוש שלו. לא פעם קרה שאמרתי את זה לאנשים שהופתעו וחשבו שאני עובד עליהם.
החלטנו שהולכים על זה. מחזירים לחיים את המבנים הנטושים. קראנו לפרויקט גלריה מינוס 430 - בהתאם לגובה פני הים באותה שנה. איתי היה אחראי על החלק האדמיניסטרטיבי וגיוס חברת טמבור (שתורמים את הצבעים עד היום). ואני על החלק הקריאייטיבי-מותגי, וגיוס האומנים.
רצינו שאומנים יבחרו את התחום שבו יעסוקו ולאפשר לפרשנות האישית והשפה היחודית שלהם לספר את הסיפור של המקום מנקודת מבטם. בצורה זו כל קיר בגלריה יספק זויות הסתכלות שונה על מצב האיזור.
בבריף שכתבנו היו שלושה נושאים כלליים:
- ים־המלח ו/או הצלתו
- המצב הגיאוגרפי-ביולוגי-בוטני של המקום (טבע, חיות וכו)
- הקשר בין האוכלוסיות שגרות באיזור - תושבי יריחו לצד תושביי יישובי ים המלח, מוסלמים, נוצרים ויהודים שחיים זה לצד זה בשלום (מרקם מיוחד שהפך עם השנים לחלק בלתי נפרד מהנוף האיזורי)
בשנת 2018 איתי מאור מנהל חוף קלי״ה (באותה תקופה) ואחד מבני הקיבוץ שיתף אותי שהוא רוצה לעשות משהו עם המבנים הנטושים לטובת העלאת מודעות למצב ים־המלח, שבעקבות ירידת המפלס החל לסבול מבעיית בולענים רצינית. הוא שאל אם אני מוכן לצייר על אחד המבנים יחד עם עוד כמה אומנים מהאזור.
בכנות, עם כמה שהרעיון קסם לי, הרגשתי שאם אנחנו רוצים לעורר את הדיון ולמשוך מבקרים צריך לעשות את זה הרבה יותר בגדול. ביקשתי שיתן לי כמה ימים לחשוב ולחזור אליו.
אחרי שבוע בערך חזרתי עם מצגת קטנה שהציגה מקומות כמו וויליאמסבורג בניו־יורק, חומת ברלין וכו. חשבתי בשביל שהמקום יעלה את המודעות וימשוך אליו אנשים, צריך להביא אמנים מוכרים מהארץ והעולם ולשלב גם אנשים מהאיזור.
מצב ים־המלח הוא סיפור מורכב טראגי, ציני וכואב - מדינת ישראל דאגה כל שנה לקדמו לטובת 7 פלאי תבל ובמקביל מכרה אותו לבעלי הון שבמשך שנים חולבים אותו, מייבשים ומרוויחים מיליוני שקלים על חשבון הציבור. בעצם נוצר מצב הזוי שבו רבים מהישראלים לא מבינים שכשהם יורדים לנפוש במלונות ״ים־המלח״, הם בעצם נופשים באחת מבריכות הייבוש שלו. לא פעם קרה שאמרתי את זה לאנשים שהופתעו וחשבו שאני עובד עליהם.
החלטנו שהולכים על זה. מחזירים לחיים את המבנים הנטושים. קראנו לפרויקט גלריה מינוס 430 - בהתאם לגובה פני הים באותה שנה. איתי היה אחראי על החלק האדמיניסטרטיבי וגיוס חברת טמבור (שתורמים את הצבעים עד היום). ואני על החלק הקריאייטיבי-מותגי, וגיוס האומנים.
רצינו שאומנים יבחרו את התחום שבו יעסוקו ולאפשר לפרשנות האישית והשפה היחודית שלהם לספר את הסיפור של המקום מנקודת מבטם. בצורה זו כל קיר בגלריה יספק זויות הסתכלות שונה על מצב האיזור.
בבריף שכתבנו היו שלושה נושאים כלליים:
- ים־המלח ו/או הצלתו
- המצב הגיאוגרפי-ביולוגי-בוטני של המקום (טבע, חיות וכו)
- הקשר בין האוכלוסיות שגרות באיזור - תושבי יריחו לצד תושביי יישובי ים המלח, מוסלמים, נוצרים ויהודים שחיים זה לצד זה בשלום (מרקם מיוחד שהפך עם השנים לחלק בלתי נפרד מהנוף האיזורי)
בכנות, לא ידעתי אם מישהו יסכים להגיע או ירצה לקחת חלק בפרויקט המשוגע הזה, וגם לא באמת הכרתי את קהילת אומני הרחוב בארץ. אז יצאתי לסיור בין המבנים הנטושים, חיפשתי עבודות של אומנים שכבר הגיעו לאיזור איתרתי אותם והתחלתי מהם. ניסחנו מייל קצר ושיגרנו אותו. Untay ו-Brothers of Lights היו הראשונים להרים את הכפפה. ומשם נפרץ הסכר. הכרתי לא מעט אנשים מדהימים עם הסתכלות מעניינת על החיים ועל אמנות בכלל.
מתחילת הפרויקט הגיעו לגלריה כ־39 אומנים מישראל, יוון, אורוגוואי, מקסיקו, ספרד, ארגנטינה, פורטוגל, פרגוואי, ארה״ב ודרום אפריקה. כל מי שלקח חלק בפרויקט עשה זאת בהתנדבות ומתוך רצון טוב לתרום לשנות את המצב. הפרויקט קיבל יחסי ציבור בארץ ובמדינות שונות בעולם וכמות המבקרים בגלריה ממשיכה לצמוח.
מעולם לא דמיינתי שאעמוד מאחורי פרויקט מהסוג הזה. אבל לפעמים לרוץ לתוך פרויקט בעיניים עצומות ולסמוך על האנשים הטובים שתפגוש בדרך שווה הכל.
בואו לראות בעצמכם (:
בכנות, לא ידעתי אם מישהו יסכים להגיע או ירצה לקחת חלק בפרויקט המשוגע הזה, וגם לא באמת הכרתי את קהילת אומני הרחוב בארץ. אז יצאתי לסיור בין המבנים הנטושים, חיפשתי עבודות של אומנים שכבר הגיעו לאיזור איתרתי אותם והתחלתי מהם. ניסחנו מייל קצר ושיגרנו אותו. Untay ו-Brothers of Lights היו הראשונים להרים את הכפפה. ומשם נפרץ הסכר. הכרתי לא מעט אנשים מדהימים עם הסתכלות מעניינת על החיים ועל אמנות בכלל.
מתחילת הפרויקט הגיעו לגלריה כ־39 אומנים מישראל, יוון, אורוגוואי, מקסיקו, ספרד, ארגנטינה, פורטוגל, פרגוואי, ארה״ב ודרום אפריקה. כל מי שלקח חלק בפרויקט עשה זאת בהתנדבות ומתוך רצון טוב לתרום לשנות את המצב. הפרויקט קיבל יחסי ציבור בארץ ובמדינות שונות בעולם וכמות המבקרים בגלריה ממשיכה לצמוח.
מעולם לא דמיינתי שאעמוד מאחורי פרויקט מהסוג הזה. אבל לפעמים לרוץ לתוך פרויקט בעיניים עצומות ולסמוך על האנשים הטובים שתפגוש בדרך שווה הכל.
בואו לראות בעצמכם (:
בכנות, לא ידעתי אם מישהו יסכים להגיע או ירצה לקחת חלק בפרויקט המשוגע הזה, וגם לא באמת הכרתי את קהילת אומני הרחוב בארץ. אז יצאתי לסיור בין המבנים הנטושים, חיפשתי עבודות של אומנים שכבר הגיעו לאיזור איתרתי אותם והתחלתי מהם. ניסחנו מייל קצר ושיגרנו אותו. Untay ו-Brothers of Lights היו הראשונים להרים את הכפפה. ומשם נפרץ הסכר. הכרתי לא מעט אנשים מדהימים עם הסתכלות מעניינת על החיים ועל אמנות בכלל.
מתחילת הפרויקט הגיעו לגלריה כ־39 אומנים מישראל, יוון, אורוגוואי, מקסיקו, ספרד, ארגנטינה, פורטוגל, פרגוואי, ארה״ב ודרום אפריקה. כל מי שלקח חלק בפרויקט עשה זאת בהתנדבות ומתוך רצון טוב לתרום לשנות את המצב. הפרויקט קיבל יחסי ציבור בארץ ובמדינות שונות בעולם וכמות המבקרים בגלריה ממשיכה לצמוח.
מעולם לא דמיינתי שאעמוד מאחורי פרויקט מהסוג הזה. אבל לפעמים לרוץ לתוך פרויקט בעיניים עצומות ולסמוך על האנשים הטובים שתפגוש בדרך שווה הכל.
בואו לראות בעצמכם (:
בכנות, לא ידעתי אם מישהו יסכים להגיע או ירצה לקחת חלק בפרויקט המשוגע הזה, וגם לא באמת הכרתי את קהילת אומני הרחוב בארץ. אז יצאתי לסיור בין המבנים הנטושים, חיפשתי עבודות של אומנים שכבר הגיעו לאיזור איתרתי אותם והתחלתי מהם. ניסחנו מייל קצר ושיגרנו אותו. Untay ו-Brothers of Lights היו הראשונים להרים את הכפפה. ומשם נפרץ הסכר. הכרתי לא מעט אנשים מדהימים עם הסתכלות מעניינת על החיים ועל אמנות בכלל.
מתחילת הפרויקט הגיעו לגלריה כ־39 אומנים מישראל, יוון, אורוגוואי, מקסיקו, ספרד, ארגנטינה, פורטוגל, פרגוואי, ארה״ב ודרום אפריקה. כל מי שלקח חלק בפרויקט עשה זאת בהתנדבות ומתוך רצון טוב לתרום לשנות את המצב. הפרויקט קיבל יחסי ציבור בארץ ובמדינות שונות בעולם וכמות המבקרים בגלריה ממשיכה לצמוח.
מעולם לא דמיינתי שאעמוד מאחורי פרויקט מהסוג הזה. אבל לפעמים לרוץ לתוך פרויקט בעיניים עצומות ולסמוך על האנשים הטובים שתפגוש בדרך שווה הכל.
בואו לראות בעצמכם (:
s02i01=פארק המים ״אטרקציה״ בשנות ה־90
s04i01=פארק המים ״אטרקציה״ היום
s04i02=מבנה ירדני נטוש
s06i01=Swan
s06i02=Dima Korma
s06i03=Tommii
s07i01=Kobi Vogman
s07i02=Alfalfa
s08i01=צילום והפקה: Brief